בירה בבקבוק עוברת פיסטור עדי לאפשר לה חיי מדף ארוכים. בתהליך זה "נהרגים" הרבה מן נותני הטעם. בעוד שבירה בחבית אינה עוברת פיסטור או עוברת רק פיסטור חלקי, לכן טעמה מלא יותר. בירה בחבית, היות ואינה עוברת תהליך פיסטור לא תחזיק מעמד יותר ממספר ימים מיום פתיחתה  וגם זאת בתנאי אחסון נאותים, כלומר "בטמפרטורת החדר"

הבירות בעולם נחלקות לשתי משפחות: לאגר (מוכרת גם בשם פילזנר) ואייל. חלוקה זו נקבעת לפי סוג השמרים: שמרי אייל משמשים להכנת בירה מסוג אייל ושמרי לאגר משמשים בהכנת בירה מסוג לאגר. בין שתי המשפחות מספר הבדלים:

- מיקום התסיסה - שמרי לאגר תוססים בחלקו התחתון של מכל התסיסה ושמרי אייל בחלקו העליון.
- טמפרטורה - שמרי אייל מתרבים בטמפרטורה גבוהה יותר משמרי לאגר, טמפרטורת התסיסה המועדפת עליהם היא בין 15 ל-24 מעלות צלזיוס. לעומתם, שמרי לאגר זקוקים לטמפרטורות נמוכות יותר: 4 - 15 מעלות צלזיוס, לכן קירור הוא חלק בלתי נפרד בתהליך הכנת בירה מסוג לאגר.
- טעם - טעמה של בירה מסוג אייל עשיר יותר מבירת הלאגר הטיפוסית-מסחרית וזאת בשל חומרי ארומה וטעם שונים המיוצרים בתהליך התסיסה.

תפקידה העיקרי של הכשותית בבירה הוא הקניית מרירות וארומה אופייניות. לשם תיבול והוספת מורכבות נהוג להשתמש בצמחים שונים, ולא רק בכשות, בייצור בירה. אולם בנוסף לתכונותיה הארומטיות, נודעו לכשות יתרונות על פני צמחים אחרים בשל סגולותיה המיוחדות, שהפכו אותה לפופולרית יותר ויותר בקרב מבשלי בירה מסחריים: מרירותה מצמיאה ומעוררת שתייה מוגברת, והיא מונעת או מצמצמת פעילות חיידקית.

בירה שחורה מיוצרת בתהליך מיוחד בו מפיקים תירוש מלתת, כמו בבירה רגילה, אך כמות השמרים הקטנה וזמן המגע הקצר שלהם עם התירוש מאפשרים לקבל את הטעם האופייני בעוד שכמות האלכוהול נמוכה מ-0.5% בנפח, ולכן מוגדרת כבירה ללא אלכוהול.